ריקות: לא "כלום", אלא היעדר קיום עצמי

המילה "ריקות" (סנסקריט שוניאטה) מפחידה או מבלבלת לא פעם. נדמה שהבודהיסטים טוענים ששום דבר אינו קיים, שהכול אשליה ושהחיים חסרי משמעות. זו אי-הבנה נפוצה. ריקות פירושה דבר אחר לגמרי.

ריק ממה?

כשאנו אומרים "הכוס ריקה", אנו תמיד מתכוונים ריקה ממשהו: ממים, ממיץ. הכוס עצמה נמצאת שם.

כך גם כאן. הדברים אינם ריקים מקיום — הם קיימים, פועלים, משפיעים זה על זה. הם ריקים מסבהאווה (סנסקריט, "טבע עצמי", "קיום עצמי"): מסוג של קיום שבו דבר היה נמצא מצד עצמו, בלי תלות בסיבות, בחלקים ובאופן שבו תופסים אותו ונותנים לו שם.

במילים אחרות, ריקות היא היעדר של הוויה עצמאית ובלתי תלויה. לא היעדר הדברים עצמם.

הדוגמה של המכונית

זו דוגמה קלאסית; רק שבמקום המרכבה העתיקה ניקח מכונית.

היכן נמצאת ה"מכונית"? האם זה הגלגל? לא. המנוע? לא. ההגה, השלדה, המושבים? אף חלק לבדו אינו מכונית. אולי המכונית היא סכום החלקים? אבל אם נערום אותם במוסך, לא נוכל לנסוע בערמה. אולי המכונית היא משהו נפרד מהחלקים? גם לא: הוציאו את כל החלקים ולא יישאר דבר.

ובכל זאת המכונית נוסעת מצוין. היא קיימת — לא כ"דבר כשלעצמו", אלא כשם שאנו נותנים לצירוף מסוים של חלקים, המורכבים בדרך מסוימת לתכלית מסוימת. בניתוח איננו מוצאים "מכונית מצד עצמה". זה בדיוק מה שנקרא הריקות של המכונית.

הדבר החשוב ביותר: ה"אני"

עם המכונית זה קל להבנה ואין לכך חשיבות גדולה. העניין נעשה רציני כשאותו ניתוח מופעל על ה"אני" שלנו.

היכן ה"אני"? האם זה הגוף? אבל הגוף משתנה, ואנו אומרים "הגוף שלי", כאילו היה משהו ששייך לי. האם אלה המחשבות? הן מתחלפות ללא הרף. רגשות, זיכרון, אופי? גם כל אלה משתנים. "אני" בלתי משתנה ונפרד אינו נמצא באף אחד מהחלקים, לא בכולם יחד ולא בנפרד מהם.

ובכל זאת ה"אני" קיים במובן הרגיל: אני חי, מקבל החלטות, אחראי למעשיי. מה שאינו קיים הוא רק ה"אני" שנדמה לנו: מוצק, עצמאי, קיים מצד עצמו. ודווקא ב"אני" כזה אנו נאחזים, עליו אנו מגינים ובגללו אנו סובלים.

שתי השקפות קיצוניות

הפילוסופיה של המדהיאמקה (סנסקריט, "הדרך האמצעית") נקראת כך משום שהיא נמנעת משני קצוות.

• קצה הנצחיות: הדברים וה"אני" קיימים מצד עצמם, באופן מוצק ועצמאי. זו תחושת העולם הרגילה והמולדת שלנו.
• קצה האין: מאחר שאין קיום עצמי, אין כלום בכלל, אין סיבות ותוצאות, שום דבר אינו חשוב. זו מסקנה שגויה המובילה לאדישות.

הדרך האמצעית: הדברים אינם קיימים מצד עצמם, אבל הם קיימים — באופן תלוי, מוסכם, דרך קשרים עם דברים אחרים. לכן למעשים יש תוצאות, והמוסר שומר על מלוא משמעותו.

איך זה משנה את החיים

דמיינו שמישהו העליב אתכם. התגובה הרגילה: "הוא אדם רע, הוא השפיל אותי". נדמה לנו שה"רוע" הוא תכונה מהותית שלו ושה"אני" שלנו באמת נפגע.

מנקודת המבט של הריקות התמונה משתנה. המעשה שלו נבע מסיבות: עייפות, טינה, הפחדים שלו עצמו. ה"אני" שלנו, שנפגע כל כך, אינו נמצא בניתוח בצורה המוצקה שבה אנו מגינים עליו. העלבון אינו נעלם כבמטה קסם, אבל כבר אין לו במה להיאחז בחוזקה כזו.

הבנת הריקות אינה תיאוריה קרה. זו דרך להחליש את ההיאחזויות שמהן צומחים כעס, פחד וקנאה. לכן המסורת הבודהיסטית רואה בה את התרופה העיקרית לסבל.

הבנה וחוויה

בהתחלה מבינים את הריקות בשכל, באמצעות הרהור והיגיון. זהו צעד חשוב והכרחי. אחר כך ההבנה מעמיקה במדיטציה ובהדרגה חדלה להיות רק מחשבה. זו דרך ארוכה, אבל היא מתחילה בהבנה ברורה ונכונה של מה בדיוק אנו מחפשים.